על היוצרת
במשך קרוב לשלושה עשורים עבדה עדי פיינרו כמפיקה בטלוויזיה והייתה שותפה להבאתם למסך של סיפורים אנושיים. השנים האלה לימדו אותה לבנות אמון, להקשיב למה שנאמר וגם למה שנותר מחוץ לפריים. לימודי הפוטותרפיה הוסיפו לעבודתה של עדי רובד נוסף והעמיקו את מבטה על הקשר שבין צילום, זיכרון ורגש ועל יכולתה של המצלמה לגעת במקומות שהמילים אינן מגיעות אליהם.
אל הסרט ״נשמה לא קוברים״ הגיעה עדי גם כאמא לבת 18. אחרי 7 באוקטובר אחז בעדי פחד משתק, שנולד מתוך ההבנה הכואבת שאין לנו באמת דרך לשמור על הילדים שלנו מכל רע ושגם כל האהבה שבעולם אינה יכולה להבטיח לנו שהם תמיד יהיו מוגנים. הפחד הזה ליווה אותה אל המפגש עם ההורים והשפיע על הדרך שבה בחרה להתבונן במסעם ולתעד אותו, מתוך קרבה, הקשבה וכבוד עמוק למה שבחרו לחשוף.
למסע בהודו יצאה עדי לבדה, ללא צוות צילום, עם מצלמה ושני מיקרופונים אלחוטיים. ככל שהדרך העמיקה, המצלמה חדלה להיות נוכחות זרה והיא נטמעה בקבוצה. מתוך הקרבה הזאת נחשפו בפניה הרגעים האינטימיים ביותר של המסע, רגעים של כאב וגעגוע, אך גם של צחוק, חיבור וחיים.
