ההורים בסרט

Name: נשמה לא קוברים
Director: עדי פיינרו
Genre: Documentary, סרט דוקומנטרי

אריה (אריק) חפץ

אריה, בן 28, בנם של גניה אלקינד וקלימנטי (קלים) חפץ, אח לשמעון ולגיא. אריה היה יוצר בנשמתו, ואף קעקע על רגלו את המילה Creator. כבר מגיל צעיר היו בו עצמאות, יוזמה ורצון לעזור לאחרים. בהמשך הפך למאמן פיננסי ומנטלי וליווה אנשים רבים בדרכם. הוא אהב מוזיקה, מסיבות, טיולים, חברים ואוכל טוב. אחיו שמעון מספר שאריה "חי במקסימום", ותמיד ידע להזכיר לסובבים אותו כמה כיף לחיות. גניה מספרת על שיר ברוסית שמדבר על אנשים שמדליקים מדורה קטנה, שמחממת ומאירה לאורך זמן, ועל אלה שמדליקים מדורה גדולה, שעולה עד השמיים ומפיצה חום ואור למרחקים. עבורה, אריה היה המדורה הגדולה.

אופק (פוקו) ארביב

אופק, בן 21, בנם של אילנה וניסים ארביב, אח לשניר, משי ובר.
לוחם בצנחנים, מלא שמחת חיים, קסם ואנרגיה, שאחותו בר תיארה כ״הלב בכל מסגרת״. הוא אהב ים, טבע, מוזיקה ואופנועים, חלם לטייל בעולם, ונודע ברגישות ובנדיבות שלו כלפי אחרים.
בבוקר 7 באוקטובר, כשנמלט מהמסיבה ליד רעים, הזהיר חבר שנשאר ברחבה ובכך הציל את חייו. בהמשך הציל גם את שתי החברות שהיו עמו ברכב.
לאמו אילנה היה קשור במיוחד. כילד נהג לכתוב לה מכתבי אהבה, ובהספד הבטיח אחיו שניר להמשיך בדרכו של אופק: ״אמשיך להגיד לאימא שהיא האימא הכי טובה בעולם״.

יובל בן יהודה

יובל, בת 26, בתם של אורלי ויאיר ז״ל בן יהודה, אחות לאוראל ולשלו.
יובל הייתה פצצת האנרגיה של הבית, עם עיניים כחולות, צחוק מתגלגל ולב רחב. היא אהבה מוזיקה וריקוד, ציור, טבע ובעלי חיים, וחלמה ללמוד כלבנות טיפולית. חבריה מספרים שתמיד הייתה הראשונה לחבק, להקשיב ולהתלהב מהחלומות של אחרים. על מצבתה כתבו אוהביה: ״ילדת שלום ואהבה, טבע וחברים, שבעיקר אהבה את החיים״.
אמה אורלי מספרת: ״היא הייתה האור שלי בבית, הביאה שמחה ואהבה. היא לימדה אותי לרקוד״.
משפחתה וחבריה הקימו את עמותת ״ויהי אור״, כדי להמשיך להפיץ את האור והשמחה של יובל.

תמר גוטמן

תמר, בת 27, בתם של יאירה ודודי גוטמן, אחות לאדוה, אלה ונטע.
תמר הייתה שמחה, מצחיקה ומלאת אהבה. במשפחה תיארו אותה כ״דבק המחבר בין כולם״. היא הייתה קשורה מאוד להוריה ולאחיותיה, דודה אהובה לאחייניה, ומוקפת בחבורת חברים קרובה שליוותה אותה מילדות.
היא אהבה כלבים, בישלה לחברים, רקדה, צחקה וחלמה בגדול. היא החלה ללמוד משפטים, ועל גופה קעקעה סביון המתפזר ברוח ולצידו את המשפט: ״עדיף למות עם זיכרונות ולא עם חלומות״.
על מצבתה כתבו אוהביה: ״קרן שמש המאירה עלינו״.

שקד חבני

שקד, בת 22, בתם של בלה ויוסף חבני, אחות לניצן ולפלג.
לשקד היה כישרון לחבר בין אנשים. היא ידעה לזהות את מי שנשאר בצד, לקרב ולדאוג שאף אחד לא ירגיש לבד. את הדרך שבה ראתה אנשים סיכמה בעצמה במשפט שכתבה במחברתה: ״צוות הוא משפחה, ובמשפחה אף אחד לא נשאר מאחור״. בבית הייתה, כפי שתיארו אותה הוריה, ״עוגן בתוך המשפחה ועמוד השדרה של הבית״.
מדי שבת נפגשים בני משפחתה עם חבריה, מנגנים, שרים, צוחקים ובוכים יחד. ה״ביחד״ ששקד יצרה סביבה בחייה ממשיך לחבר בין האנשים שאהבה גם היום.

רון יהודאי

רון, בן 24, בנם של סיגל ויורם יהודאי, אח צעיר לעדי ולנועם.
רון היה קפיץ של אנרגיה, מצחיק, כריזמטי ואופטימי, מוקף תמיד בחברים. הוא אהב כדורגל, מוזיקה, מסיבות וטיולים, והאמין שלא מחכים לרגע הנכון כדי להגשים חלומות. המשפט שהיה מזוהה איתו היה: ״אם אתה חי, אז כבר תחיה. אין ממה לפחד״.
רון אהב קעקועים ועל גופו היו עשרות מהם, זיכרונות מחוויות ומקומות שאסף בדרך. הוא חלם ללמוד לקעקע ולפתוח סטודיו משלו. לאחר מותו הפכה משפחתו את חדרו לסטודיו לקעקועים לזכרו, וכך נתנה לחלום שלו להמשיך לחיות.

בנותיו, נורל 25 ורויה 22 מנצורי, והארוס עמית כהן

נורל ורויה מנצורי

נורל, בת 25, ורויה, בת 22, בנותיהם של סיגל ומנשה מנצורי ואחיותיו הגדולות של שי.
שתי אחיות קרובות, שונות ומשלימות. נורל, הבכורה, הייתה חזקה ויוזמת, ונמשכה לעולמות הפסיכולוגיה והאופנה. רויה הייתה עדינה ויצירתית, כתבה ועיצבה תכשיטים וחלמה ללמוד קולנוע ותסריטאות. רויה העריצה את נורל, ונורל עטפה אותה והייתה עבורה עוגן.
למסיבת הנובה יצאו יחד עם עמית כהן, בן זוגה של נורל ובן בית במשפחת מנצורי. עמית, שתכנן להציע לנורל נישואים ביום הולדתה ה־26, נרצח יחד עם נורל ורויה ב־7 באוקטובר.
על מצבת האחיות חקקו סיגל ומנשה: ״נורל ורויה, בחייהן ובמותן לא נפרדו״.
לזכר בנותיהם הקימו סיגל ומנשה את ״נורו״, מיזם הנושא את שמותיהן ומקיים סדנאות סטיילינג לנערות בסיכון, מתוך רצון להמשיך את דרכן ולהגשים משהו מהחלומות שהשאירו אחריהן.

צורי סעידי

צורי, בן 28, בנם של איילת איתיאל ודודי סעידי, אח למיה.
צורי היה איש של אדמה ואנשים. כבר כילד לא היה מסוגל לראות אדם יושב לבדו מבלי לגשת אליו, לשוחח איתו ולהפיג את בדידותו. הרגישות הזו, והיכולת לראות באמת את מי שמולו, ליוו אותו כל חייו.
צורי חלם להיות אגרונום. הוא השלים תואר במדעי הצמח בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, ולאחר לימודיו חזר למשק המשפחתי ועבד לצד אביו דודי. האדמה הייתה עבור שניהם מקום של עבודה, חיבור וחלומות משותפים. יחד חלמו להקים במשק בוסתן ויקב ולעשות בו, כפי שסיפרה אחותו מיה, ״דברים גדולים ויפים״.
דודי ממשיך היום את החלום של צורי. הבוסתן שתכננו יחד כבר קיים וצומח באדמה ששניהם אהבו.

בן אורי

בן, בן 31, בנם של ריטה ומנשה אורי, אח לרעות ולאדם.
בן היה, כפי שתיארה אותו אחותו רעות, ״90 ק״ג של לב״. חכם, מצחיק ומלא חמלה, תמיד הראשון לעזור, להקשיב ולהיות שם בשביל אחרים.
לאחר שירותו בגבעתי ומבצע ״צוק איתן״ התמודד במשך שנים עם פוסט־טראומה קשה. הוא חיפש בעקשנות דרכים לרפא את עצמו ולבנות מחדש את חייו, ומצא ביוגה ובמדיטציה עוגן. אמו ריטה תיארה את הדרך שעשה בשלוש מילים: ״בן בחר בחיים״.
בהמשך הצטרף לעמותת ״אחים ליוגה״, המסייעת למתמודדים עם פוסט־טראומה, והפך את הכלים שעזרו לו לדרך לעזור לאחרים. גם בבוקר 7 באוקטובר, כשהסתתר בתוך צינור סמוך למסיבת הנובה, בן חזר אל הנשימה ואל המדיטציה כדי לא לתת לפחד להשתלט עליו.
הבחירה שלו בחיים, שוב ושוב, הייתה אולי הדבר שהגדיר אותו יותר מכול.

דביר רחמים

דביר, בן 23, בנם של חגית ודוד רחמים, אח בכור לנועם ולאביתר.
דביר היה לוחם בהנדסה קרבית, בן מסור ואח בכור שהמשפחה הייתה עבורו עוגן. הוא התנדב עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, חלם להיות פסיכיאטר ונהג לומר: ״הֱיֵה האור שאתה רוצה לראות באחרים״.
בבוקר 7 באוקטובר, במסיבת הנובה, בחר להישאר ולסייע לפצועים. הוא הניח חוסם עורקים לפצועה קשה ודאג לפינויה, וגם כשהפצירו בו להימלט, המשיך לעזור לאחרים.
לאורך אותו בוקר שמר דביר על קשר עם הוריו. לאמו חגית התקשר שוב ושוב כדי לעדכן אותה, ולאביו דוד כתב: ״אבא, אני מתפלל לאלוהים. הצבא שלנו מנצח״. למשפחתו השאיר את המילים: ״אם לא אצא מזה חי, תדעו שאהבתי אתכם. אני אוהב אתכם בלי סוף״.

עמרי רם

עמרי, בן 28, בנם הבכור של מרב ומנשה רם, אח לתומר ולאיל.
עמרי היה איש של אנשים. בכל מקום שאליו הגיע אסף סביבו חברים, ובתקופת חילופי הסטודנטים בפריז אפילו כינו אותו ״האבא של פריז״. הוא אהב ים, שמש, ספורט וחופש, ובתיק שלו היו תמיד תרמוס תה, מוזיקה ופריזבי. הוא היה שולף אותו בכל מקום, מזמין מישהו לשחק, וככה פשוט מתחבר.
לצד כל החופש והאהבה לדרך, הבית היה העוגן שלו. על ארוחות שישי עם המשפחה לא ויתר. כשאביו מנשה שאל אותו פעם איך כל זריקת פריזבי שלו יוצאת מושלמת, עמרי ענה: ״כשאני זורק את הצלחת, חלק ממני עף איתה״.
היום המשפט הזה מודפס על הפריזבי שהמשפחה יצרה לזכרו. הוא ממשיך לעוף מיד ליד ולחבר בין אנשים, כמו שעמרי אהב.